לאורך ההיסטוריה האנושית הקדומה נשים לא שרדו לבד. הן היו צריכות אחיות לדרך, להגן זו על זו, להחזיק את התינוק, לצוד או ללקט, להניק, להתענג, ללמוד מלאכות, ללמוד רפואת נשים ובעיקר לגדול נכון. על אישה לבד נגזר מוות ידוע מראש. אלא שלמרות הצורך אחת בשניה נשים חוו הרבה לבד לאורך ההיסטוריה. נאסר עלינו לעבוד בקבוצות, לעסוק בריפוי, להתענג. האיסורים הללו כולם נוגעים בדבר אחד: כוחן של נשים וכוחה של אחוות אחיות. שנים אחרי, אנחנו לומדות מחדש את הכוח של האישה בתוכנו. לא עוד רק אמא אדמה נותנת ומחבקת ומכילה אלא אש ודם ומים. הרבה מים, כי אדמה יבשה עפה ברוח ונשים הן אדמה כבדה, מלאה במים, במעיינות, בתנועה. מים… אנחנו 70% מים. 70% מים ובכל זאת העולם מדבר בעיקר על אדמה. אנחנו מים ומים יודעים לתקשר בתוכם, יודעים להיקוות באותו המרחב ולייצר משהו גדול ומיוחד. גם הנביעות הקטנות ביותר והרחוקות ביותר זורמות אל המרחב הגדול או מחוברות אליו במעמקי מי התהום. אחיות, אתן המים של הים שלי. אתן הנביעה שנחבאת במעמקי אדמתי. אני רוצה אתכן זורמות לידי, אני רוצה אתכן נושפות ברכה בעורפי.
בנובמבר הקרוב ננחה לירון, גלי ואני תהליך מובנה בן 4 ימים שמקפל בתוכו שיטות עבודה מגוונות מעולמות הקונסטלציה,הפסיכותרפיה ותרפית נשים.
טקסים, קונסטלציות, תרגילים, למידת מתודולוגיה תוך כדי עבודה, העמקה אל תוך עצמך, המשפחה שלך, הקולקטיבי שלך. הדפוסים ומערכת העצבים שלך.
ובעיקר 4 ימים בהם תאכלי טוב, תנוחי היטב, כי אי אפשר בלי מנוחת נשים ותעשי המון קונסטלציה בכל מיני צורות וצבעים.
אנחנו נעות על אלף צירים ביום. כמעט בכל סיטואציה, מהילדה שהיית לאישה שאת. מאשת המקצוע לאמא וממנה לאישה מינית או שלא, מהאישי לקולקטיבי. מהמטבח לסלון ומשם לכביסה או למשרד. בכל תנועה שלנו יש את כל אלף הנשים שאנחנו. ריפוי נשי שקורה בביחד מחווט אותנו מחדש במנגנונים הכי עמוקים שלנו.
בואי, פשוט בואי
קצת עלינו
לירון, גלי ושרון, הכרנו בעולם הלידה את המסע המשותף והאישי עברנו במקביל להתפתחות אישית ומקצועית. היינו דולות, מדריכות הכנה, מטפלות במגע ומלוות חיים בהמון שיטות וצורות. לכל אחת מאיתנו יש גוון יחודי אחר בטיפול והנחיה.
יחד אנו מורות בבית הספר לקונסטלציה מערכתית משפחתית, בנות זוג, אימהות למתבגרים.ות וחוות יחד עם מעברי החיים כאחיות לב.
