'האהבות שלנו', סרטו החדש של אבי נשר, חייב לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל הסרטים בחיפה ובכל פרס אחר בכל מקום אחר, נקודה. זו דעתי הקובעת. אפשר לסיים לקרוא פה.
ולחדשות בהרחבה.
'האהבות שלנו' הוא סרט שנכתב על בסיס אירועים אמיתיים, לאחר עבודת תחקיר מאומצת, והוא מביא את סיפורם של אנשים מהשורה, לא גיבורי הדור, לא קצינים בכירים, סתם אנשים פשוטים, שב 6.10 האמינו שהם ביום הכי גרוע של החיים שלהםן.ואז הגיע ה- 7.
הסרט הזה הוא לא רק הסרט הכי חשוב שתראו על השבעה באוקטובר. הסרט הזה הוא גם הסרט הכי חשוב שראיתי מזה הרבה זמן על עצמי, על הבחירות בחיים שלי.
הוא לוקח פנס ומאיר פנימה על הנקודות המוסתרות של הנפש, על חרטות, שאלות, תכניות ואהבות.
אבל מעבר לכל זה-הסרט הזה נתן לי מתנה גדולה במיוחד- הוא העביר אותי מסע של עבודת ריפוי, כי הוא הראה לי את האונים בתוך חוסר האונים.
הוא הדגיש לי את העבודה המדהימה שעשו אלפי אנשים ביום ההוא (בעוד אני בבית, חסרת אונים). הוא שם במרכז את השוטרים הגיבורים (באמת, ממה הם עשויים?),
את הטירונים הלא קרביים- שהפכו תוך שניות ללוחמים, בלי שום הכשרה קודמת (תבורכו),
את המילואמיניקים (מה אגיד שטרם אמרו? מלאכים),
וכמובן את חברי כיתות הכוננות, האזרחיות החכמות ובכלל - טוב הלב הקהילתי.
הלוחמים הקרביים הגיבורים והאהובים אינם במרכז הסרט הפעם, למרות שהם הצילו את חיי כולנו באותה יום נורא.
הסרט הזה הראה לי את ה'כן' בתוך כל ה'לא'.
בנוסף ובלי קשר, כקרובת משפחה של משפחת גד מבארי, כחברה של שרון אביגדורי, שנחטפה עם נעם שלה לעזה ושתיהן חזרו, להקלתנו, כמטפלת במשפחות חטופים, משפחות שכולות, חיילים וניצולי נובה, ועם כל מה ששמעתי עד כה, הסרט הזה הוא הדרך עיבוד הטובה ביותר עבורי למה שהיה שם.
דרך סיפורים בודדים ניתן סוף סוף להתחיל לתפוס את התמונה הגדולה.
דרך יניב ביטון ומגי אזרזר, שלום מיכאלשווילי וליאור מילר (לא תזהו אותו), אמיר בנאי (תהיתי במהלך הסרט מי זה המקסים הזה, רק בבית זיהיתי) ורבים ורבות אחריםות- התמלאתי אהבה אדירה לאנשים פה, למקום הזה, לעשייה שלי ושלנו פה.
דרך התמונות הקשות (ואבי נשר ריחם עלינו, בחיי, בטלוויזיה הראו דברים גרועים בהרבה) ראיתי בתוך כל השחור הזה את היופי, את ההומור, את החברות ואהבת האדם, את האכפתיות והאפשרות שבכל זאת יש לנו פה לתקומה.
ראוי ש'האהבות שלנו' ייכנס ללימודי הסטוריה בתיכון, ללימודי מורשת קרב בצבא, ללימודי טראומה בכל שיטות הטיפול ושהוא יגיע לכל פסטיבל בעולם.
הקול שהוא מביא נותן הכרה לדברים קטנטנים, שנותנים מענה לאיזה צורך פנימי עמוק, הוא נותן הכרה למה שהיה שם קודם, לפני הטראומה האדירה הזו, עניין שהקונסטלציה עוסקת בו המון, ויותר מכל, הוא נותן ליגטימיות בכל זאת לאהוב את המקום שלנו פה, אותנו.
ולקורא אבי נשר (תייגו אותו), חבל שלא נשארת עד הסוף, הייתי משוויצה לך שהזוג שמחא כפיים ברצף מסיום הסצינה האחרונה עד אחרית הקרדיטים, כשיתר הקהל מצטרף לסירוגין, אלו אנחנו, רפי ואני.
אני בוחרת לשים פה את התמונה של אבי נשר עם בנו, ארי ז"ל, שנהרג בתאונת פגע וברח כשהוא רוכב על אופנים חשמליים. מתוך כאב השכול צמח הסרט הבשל הזה. האהבה של נשר לבנו ניכרת בכל סצינה וסצינה, הבנת כאב המשפחות נמצאת שם גם היא.מגיע לאבי נשר, שעוסק בכאב הקוטלקטיבי שלנו בכזו רגישות, שנזכור איתו את ארי, שניתן מקום גם לכאבו שלו. לכן תמונתם המשותפת נבחרה להיות כאן.
