אלו ילדייך? התבוננות מורחבת על המושג ילדים בראי הקונסטלציה המשפחתית והאפיגנטיקה תוך התייחסות להפלות ואובדני היריון

לכל הורה לילד, לשניים או לעשרה קל מאד לענות כמה ילדים יש לו ולהצביע עליהם מיד. בכל מצב, בכל שעה, זוהי האמת הבסיסית ביותר בחייו של אדם. 'צעירים אלו שייכים לי'.  במאמר זה אנסה להרחיב את התשובה לשאלה "אלו ילדייך?" ולהציע לאמהות נקודת מבט הוליסטית, תוך הישענות על התפיסה של הקונסטלציה המשפחתית ובהתבסס על האפיגנטיקה.  

וייטנם / ויסלבה שימברוסקה   

אשה, מה שמך? – לא יודעת. 

מתי נולדת, מנין את? – לא יודעת. 

למה חפרת לך מחילה באדמה?- לא יודעת. 

ממתי את מסתתרת?- לא יודעת. 

למה נשכת אותי באצבע? – לא יודעת. 

את יודעת שלא נפגע בך? – לא יודעת. 

לצד מי את? - לא יודעת. 

עכשיו מלחמה, את חייבת לבחור. – לא יודעת. 

הכפר שלך עוד קיים? – לא יודעת. 

אלו ילדייך? – כן. 

האפיגנטיקה – אחותה המדעית של הקונסטלציה המשפחתית 

מזה עשרות שנים מתרבים המחקרים בתחום האפיגנטיקה. תחום זה בביולוגיה עוסק בשינויים המתרחשים בדנ"א. ה- D.N.A  של האדם, זה הקובע מי הוא ומי יהיו ילדיו, נמצא בכל תא ותא בגופינו. הוא מורכב מ- 46 כרומוזומים הערוכים ב- 23 צמדים, באופן מורכב במיוחד, אשר הרצף שלהם לא משתנה בכל מהלך החיים. אולם שינויים אחרים דווקא כן קורים בגנים שלנו. אלו מתרחשים, עפ"י המחקרים, כתוצאה מהשפעה של הסביבה הפיזית והרגשית. השינויים מתבטאים בעיצוב ביטוים של הגנים- בחיזוקם ובהחלשתם. כך נמצא ,למשל, כי פעילות גופנית, יכולה לשנות את ארגון ה- D.N.A, כמו גם דיאטה ומתח נפשי. חוקרים בתחום האפיגנטיקה עוסקים בשאלה- כיצד חוויות רגשיות ופיזיות הופכות לחלק מהגנים, וככאלו, כיצד הן מועברות בירושה ומשפיעות על צאצאיו של האדם. 

הקונסטלציה המשפחתית היא שיטת טיפול רגשית המבוססת על העברה בין דורית. כמו האפיגנטיקה, גם היא רואה את הקשר בין הדורות ואת השפעתם הדרמטית של אבותינו וחוויותיהם עלינו כאן ועכשיו, אלא שפה האינטואיציה והקולות הפנימיים הם שמנחים את הדרך במקום המיקרוסקופים במעבדות.

ד"ר שרון מועלם, בעל דוקטורט בפיזיולוגיה אנושית, העוסק בנוירוגנטיקה וברפואה אבולוציונית מסביר בספרו 'דווקא החלשים שורדים' (הוצאת אריה ניר- מודן), את החיבור בין שני התחומים: "דנ"א הוא לא גורל - הוא היסטוריה....הגנים שלכם הם המורשת האבולוציונית של כל האורגניזמים שקדמו לכם, החל בהוריכם וכלה בראשית החיים. במעמקי הגנום שלכם מסתתרים סיפורים על כל מגֵפה, כל טורף, כל טפיל וכל תהפוכות הסביבה שאבות אבותיכם הצליחו לעבור בשלום. וכל מוטציה, כל שינוי, ששיפרו את סיכוייהם להסתגל לנסיבות המשתנות כתובים שם, בגנום שלכם".

 לפיכך, החוויות של אבות אבותינו, של סבתותינו ושל הורינו נרשמו בגנים שלהם ועברו הלאה, אלינו, וכך משפיעות על חיינו. 

פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מירי שחף מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, חקרו את השפעת השואה על ילדיהם ונכדיהם של ניצולי השואה. הן מצאו סימנים עקיפים לפוסט טראומה במקרים בהם טראומת השואה לא עברה עיבוד ו/או בעיות במנגנוני היקשרות בקרב בני דור שני ושלישי לשואה.

 מייזלס ושחף מביעות בשפה אמפירית את הממצאים שניתן לראות גם בקליניקה הקונסטלטיבית. כך, למשל, אדם שסבל חרפת רעב במלחמה, מגיע לטיפול בקונסטלציה משפחתית מתוך דאגה לבתו, הסובלת מהפרעות אכילה קשות. אמנם הפרעות האכילה התפרצו בעקבות קשיי גיל ההתבגרות, אולם אלו מהווים רק טריגר. בסשן התגלה כי מקורן בטראומה של סבה של הנערה, אותה היא מחזיקה בתוכה, דרך הגנים. 

 העברה בין דורית בהריון- הצד הפיזי והצד הרגשי

בבואנו לבחון טראומות, לא צריך לעצור רק במלחמה, בהגירה או בשואה (טראומות שכיחות בתרבות הישראלית). מהמחקרים ניתן להסיק כי כל טראומה שאינה מעובדת עלולה לשוב ולצוץ גם דורות קדימה, אחרי שהסיפור לכאורה נשכח, במיוחד כשהטראומה אינה עוברת עיבוד, עבודה רגשית והכלה מיטיבה ע"י אדם אחר. 

נחזור לרגע לאישה הוייטנמית של שימברוסקה- כלום לא ידוע לה, פרט למי הם ילדיה. הידיעה שילדים אלו הם ילדיה היא הידיעה הבסיסית ביותר של כל אם (*) גם תחת אש המלחמה. 

ברור לנו כי ילדינו משנים את חיינו מרגע היוולדם. אולם התפיסות של הקונסטלציה המשפחתית ושל האפיגנטיקה מציעות לראות את השפעת הילדים על אמם כבר כעוברים ברחם. ברגע שהם ברחמה, לא רק שהדם שלה, התזונה שלה וחוויותיה מגיעים אליהם, אלא שגם כל מה שעובר עליהם מגיע אליה. כבר כעוברים מזעריים יש להם השפעה על תאיה, על הדנ"א שלה.

גם ה- D.N.A השונה שהם מביאים איתם (מצד האב) משפיע על האם (ע"ע רעלת הריון במקרי קיצון) ומשנים לנצח את פנימיותה. יתרה מכך, כל הריון הוא התמודדות פיזית דרמטית. הוא משפיע באופן משמעותי על כל מערכות הגוף בפרק זמן קצר מאד גם כשהוא עובר חלק וטוב. לפיכך כל הריון וכל עובר משפיעים על האישה ההרה עמוקות עוד לפני נשימת האוויר הראשונה לחייהם של תינוקה. 

אולם הקשר בין האם לתינוקה והשפעת זה על זו ולהפך אינה מסתיימת רק בצד הפיזי- ביולוגי . מחקרים מוכיחים כי מתח עז שחווה האם בהריון משפיע על רמת הקורטיזול של עובריה, כלומר, משפיע על המתח של צאצאיה ברחם ומחוצה לו. למעשה, גם המתח עובר בירושה. גישה זו היא למעשה הרחבה של המונח 'העברה בין דורית', אותו קבע זיגמונט פרויד. אם 'העברה' היא הפניה בלתי מודעת של רגשות מאדם אחד לאדם אחר, אזי כשאנו מתייחסים להעברה בין דורית, הכוונה היא שההעברה נעשית במרחב המשפחתי- מאם לבת, מאב לבן, מסב לנכדתו וכו', וכאמור, נקודת ההתחלה שלה היא כבר ברחם. 

זה הזמן לציין כי לאורך מאמר זה אני מתייחסת לאם בלבד, אולם במקרים רבים האמור נכון, לפחות ברמה הרגשית, גם על האב. 

קונסטלציה משפחתתית ואובדן הריון  

לצערנו, לא כל ההריונות מסתיימים בתינוק חי ובועט. למעשה, למעלה מ- 50% מכלל ההריונות בעולם מסתיימים בלידת תינוק חי (בישראל האחוזים של לידת תינוק חי גבוהים בהרבה), כל היתר, נותרים צרובים בגופה של האישה, בתאיה, ב- דנ"א שלה. חלקם נותרים צרובים גם בליבה.

 המשורר מוטי המר היטיב לתאר את הכאב שמביא עמו המוות :

"...כי כולנו, כן כולנו 

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

 ואם אחד מאיתנו

 הולך מעמנו

 משהו מת בנו - 

ומשהו, נשאר איתו" 

(רקמה אנושית חיה, ביצוע חוה אלברשטיין) 

עם כמה שקשה לעתים לחברה לכלול את המת כשייך עדיין למשפחה, ניתן רק לשער עד כמה מורכב המצב לכלול את המת כחלק מהמשפחה כשהוא נותר עובר נצחי. אישה שנשאה את תינוקה 37 שבועות ואז איבדה אותו, מה היא תענה כשישאלו אותה כמה ילדים יש לה? 

אם נשאל את גופה, את תאיה המתחדשים, את ה- D.N.A  שלה, את ליבה, הרי שיש פה ילד לכל דבר, אולם לחברה הרחבה זה קשה לעיכול. את מי שלא רואים- לא סופרים ולמעשה, מוציאים אותו מהשייכות לאותה משפחה. בכך, החברה עלולה להכביד בלי על האבל, בלי להתכוון לכך, כיון שחסרה הכרה בכאב היומיומי שהיא נושאת.   בחברה בה עוברים לא נספרים כילדים, האישה, בתת מודע, תשקול כל פעם מחדש האם ומה לספר על עברה. לעתים היא תעדיף לשתוק את כאבה, בין אם כדי לא להכאיב לאחרים ובין אם כדי לא לפתוח דיון שהיא לא פנויה אליו כרגע. אולם אם היא תבחר שלא לקבל תמיכה ולא לדבר על האובדן באופן עקרוני, הדבר עלול להנכיח את הטראומה שלה יותר ויותר ומכאן להעמיקה בגנים שלה. מפה עד השפעה גנטית על יתר צאציה הדרך קצרה.  

ומה עם אישה שעשתה הפלה יזומה בעקבות מום קשה בשבוע 15? האם העובר הזה 'נחשב' כילד שלה בחברה שלנו? לרוב לא. אין לו מקום פה. מלבד הצוות הרפואי המטפל באם, איש 'לא סופר אותו', שלא נדבר על עובר שהופל באופן טבעי או יזום עוד קודם לכן. 

אולם לא כך יתייחסו לעניין ביולוגייםות ונשות ואנשי הקונסטלציה  המשפחתית.

לפי התפיסה של הקונסטלציה לא משנה הסיבה בגללה העובר לא נמצא כאן כאדם חי איתנו. בתוך תוכה כמות הילדים שלה זהה לכמות העוברים שלה, כולם. אלו שהפכו לישות חיה ואלו שלא זכו לכך. לכולם ניתן למצוא מקום בליבה, כולם הם ילדיה.   

עקרון השייכות בקונטסלציה המשפחתית ואפשרויות הטיפול לאחר אובדן הריון 

אובדן של עובר, במיוחד כזה שקרה ללא בחירה של האם, הוא לא רק אובדן של רקמות חיות. הוא נושא בחובו אובדן של חלום, שאיפות, אהבה ולמעשה- חיים שלמים. השתקה של האם וציפייה של החברה שהיא 'תתגבר' עלולה להיות הרסנית לגביה, במיוחד ללא תמיכה רגשית ראויה. אולם אם עד כה חשבו החוקרים שהיא תהיה הרסנית, אם בכלל, רק להורים, הרי שהיום מתחילים להבין שכל אי-עיבוד של כאב יכול להמשיך הלאה דור אחר דור, והכאב, כמו גם הסיפור המסופר או הלא מסופר, ימשיך לזרום בגנים של ההורים וצאציהם. במילים אחרות, קיבלנו שוב העברה בין דורית.

 אולם אם תבחר האם לקבל לתמיכה רגשית וטיפול מעמיק לפי צורך, נקל עליה לעבד את האובדן, ובדרך זו נוכל לעזור לה ודרכה גם לדורות הבאים, לתקן את הדנ"א הכאוב. שכן, וכאן הבשורות טובות, כשם שארגון ה- D.N.A  יכול לעבור שינוי לרעה, כך, בעזרת עבודה נכונה, הוא יכול לעבור גם שינוי חיובי (גם במחקרו של ד"ר מיכה לשם על סטרס במהלך ההריון עלה כי חשיפה של אמהות חולדות לסביבה מעשירה אחרי האירוע המלחיץ 'ריפאה' חלק מההשפעות השליליות של עקת האם). 

הדרכים לעיבוד טראומה והקלה על הסימפטומיים הפוסט טראומטיים הן רבות ומגוונות. הקונסטלציה המשפחתית בהקשר זה מתבוננות בהתבוננות הוליסטית בכל הקיים, היא מכירה בכל, כולל במי שהיה קיים רק ימים או שבועות ספורים ברחם אמו, לעתים אף רק בתודעתה ומטפלת בהשפעות האפיגנטיות שהוא הותיר אחריו בלכתו. אנו שואפים לתת מקום, לשייך למשפחה, את כל מי שהיה אי פעם חלק מהאם, וכך לתרום לחוזקה של המשפחה כאן ועכשיו ולחוזקם הרגשית של חלקיה השונים. 

בטיפול הקונסטלטיבי מתאפשר לנו לתת ייצוג לעובר ולנהל שיחה, דרך הייצוגים, בינו לבין אמו. להשלים תהליך רגשי שיתיישב אח"כ כסיפור הפנימי המחודש של האם. כך נתרום להקלה רגשית שלה, נתרום לסדר המשפחתי הפנימי ומפה לזה החיצוני ונקדם את הארגון והעיצוב מחדש של הדי.אנ.איי הפגוע שלה. 

בדרך זו נוכל להקל לא רק על אם שעברה אובדן ובאה כדי להקל על עצמה את ההתאוששות, אלא גם על אם שהגיעה מסיבות אחרות לחלוטין, כמו קשר בעייתי עם בנה הצעיר. שכן לעתים תכופות נראה, לדוגמא, שאחרי הכרה באובדנו של עובר ושיחה פנימית איתו, יחל השינוי המתבקש במערכת היחסים בין האם לבנה החי.  

אז כמה ילדים יש לך אישה? 

תלוי כמה עוברים עברו בתוכך בחיים. 

תשובה אחת אפשרית, למשל, היא 'שלושה כאן איתי, ואחד נוסף בלב'.  

בצילום- אנדרטה בגן החיות התנ"כי. 

צילום: רות אופק 

מקורות ביוגרפיים- 

אתר מכון דוידסון מרק- ספר הרפואה המלא http://www.shai-or.co.il/%D7%9E%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-3/- ש"י שירותי יעוץ לניצולי שואה. 

דווקא החלשים שורדים- ד"ר שרון מועלם, הוצאות אריה ניר- מודן. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה http://www.cbs.gov.il/reader 

אוניברסיטת חיפה, החוג לחינוך http://www.edu.haifa.ac.il/index.php/he/ https://www.youtube.com/watch?v=Sl9dpa_Sg14- 

ראיון עם ד"ר מיכה לשם על טראומה של האם והשפעותיו על הצאצאים. http://www.hayadan.org.il/pregmency-and-stress-090713