דכאון לאחר לידה בראי הקונסטלציה המשפחתית

מאת: שרון קמחי

מיכל (שם בדוי) הגיעה לקליניקה חצי שנה לאחר הלידה, עינייה כבויות, היא מחייכת אליי חיוך רפה: "אומרים שיש לי דכאון לאחר לידה".

בבואי לדבר על דכאון לאחר לידה חשוב לי ראשית להפרידו מהדכדוך המוכר, זה שחשות רבות מהנשים בימים הראשונים שלאחר הלידה. הדכדוך המוכר, המאפיין כ- 80% מהנשים לאחר לידה,  הוא שכיח והורמונלי, כמעט צפוי. הוא הולך ומשתפר תוך ימים, לא בו נפגוש חצי שנה לאחר הלידה ולא אליו אתייחס בחיבור זה. 

דכאון לאחר הלידה הוא אחר לגמרי מהדכדוך המוכר. הוא נמשך, הוא מחמיר, הוא משפיע לעיתים תכופות על התפקוד של האם, ובמצבים קיצוניים הוא עלול להעמיד בסכנה לא רק את הקשר שבין האם לתינוקה, אלא גם את החיים של כל אחד מהם. 

ישנם סוגים שונים של דכאון לאחר לידה. זה שצץ פתאום, וזה שהיו לו סימנים קודמים, זה שמגיע סמוך ללידה וזה שמבצבץ דווקא חודשים אחריה, זה שמשתפר ע"י מזון מתאים וזה שלא מאפשר לאישה להכניס גרגר אחד לפה, זה שמלווה מחשבות אובדניות, וזה שלא מאפשר טיפול בתינוק, ועוד ועוד. 

רבות מהנשים השרויות בדיכאון עמוק כלל לא יוכלו לצאת מהבית, גם לא לטיפול, ויגיעו לקליניקות השונות כשהן מלוות ע"י בן משפחה מודאג.  כשאישה מגיעה מיוזמתה לטיפול רגשי שכזה, עצם הפנייה שלה אליי היא כבר סימן מעודד. יש פה מישהי שלא רק שהיא לוקחת אחריות על בריאותה הנפשית, אלא שיש לה את המשאבים הדרושים לבקש ולקבל עזרה, זה לא ברור מאליו.

מאחר ואין לדעת עד כמה טיפול רגשי מכל סוג ייטיב, ובאיזו מהירות, חשוב ליידע את המטופלות שהטיפול בדיכאון מחייב, נוסף על הצד הרגשי, גם מעקב רפואי רציף. אם יש אפשרות לקיים תקשורת מול הרופא המטפל,  מה טוב, אם לא, קשר רציף עם האישה ו/או של מי מבני או בנות משפחתה לדורותיה

מה אומרת הקונסטלציה?

הקונסטלציה המשפחתית היא שיטת טיפול רגשית המבוססת על העברה בין דורית וקשרי השפעה מערכתיים. בבסיסה עומדת ההנחה שאם יש משהו שעד כדי כך כואב ומכביד כאן ועכשיו, מקורו אינו באירוע הנקודתי שהציף אותו, אלא בכאבים קודמים ומודחקים מחייה של אותה אישה או של מי מבני או בנות משפחתה, או מסביבתה הקרובה.   כלומר, לידה לכשלעצמה למרות היותה כרוכה בקושי פיזי, בשינויים הורמונליים, בעבודה מפרכת סביב התינוק החדש, בלימוד אורחותיו ולימוד עצמי מחודש מהתפיסה ההורית. עדיין לא תוביל את רוב הנשים לדכאון.  גם לא בהכרח שאישה שעברה את הלידה הראשונה בשמחה ובהתרגשות, פטורה מהסיכון לסבול מדכאון לאחר הלידה שנייה או השלישית. 

זאת אומרת שיש פה עוד משהו. טריגר כלשהו במערך הפנימי של האישה יביא אחת מתוך עשר נשים לתהום רגשית שנדמית כאין סופית, מלווה עפ"י רוב חרדות קשות או קשיים רגשיים לטפל בתינוק או שיבוש של יכולת השינה והאכילה, גם כשהתינוק מאפשר את אלו או גם וגם וגם ועוד תופעות שונות. 

למה זה קורה?

קרל יונג (1875-1961), תלמידו של פרויד, היה הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי, שהכניס לשיח את המושג- 'הלא מודע הקולקטיבי'. לפי תפיסתו, אנו מחזיקים בנפש שלנו את כלל החוויות האנושיות (הקשות והטובות), את הארכיטיפים התרבותיים, ואת המיתוסים השונים וכל אלו עוברים מדור לדור כחלק מהלא מודע שלנו ומשפיעים על התנהלותינו, בעיקר כל עוד איננו מודעים להם. אם כך פועל הלא מודע הקולקטיבי האנושי, ניתן רק לדמיין מה רבה השפעתו של הלא מודע הקולקטיבי המשפחתי. 

במילים אחרות, אישה לאחר לידה אינה רק אם טרייה שמחזיקה את התינוק המושלם שלה, זה שכולם כה מתפעלים ממנו. בשוכבה במיטתה לאחר הלידה שוכבות בה ואיתה, בלא מודע שלה, כל הנשים האחרות מבנות משפחתה. זהו הלא מודע הקולקטיבי- משפחתי. אם מבין נשות המשפחה יש אישה אחת שהתינוקת שלה נפטרה בלידה, או גבר אחד שכתינוק איבד את אמו, או היא עצמה, כתינוקת, שאחיה התאום נחטף (ע"ע פרשת חטיפת ילדי תימן) או כל אסון אחר שכרגע כלל לא בתודעה שלה, הרי שגם אם היולדת לא תדע על כך, בדי.אנ.איי שלה ובידע הלא מודע שלה זורם אובדן, זורם שכול,  זורמת טראומה, זורם אבל. אבל שלא עבר לגיטימציה ותהליך של הכרה בו יהפוך לעתים קרובות לרגש משני (בניגוד לכאב, שהוא הרגש הראשוני המאפיין אותו). 

כלומר, הדכאון, הזעם, התסכול שאישה אחרי לידה יכולה לחוש עלול להיות למעשה כיסוי של כאב עצום שחשה בת משפחה שלה, כאב אליו היא לא היתה מודעת, או לא קישרה למי הוא שייך, ובטעות מנכסת אותו לעצמה באופן לא מודע.  במילים אחרות, הפער בין הסיפור המשפחתי הלא מסופר לבין מה שידוע יוצר ואקום, ובואקום הזה נכנסים בקלות החרדות, הדכאונות, הכעסים הקשים וחוסר השקט. אם במשפחה כלשהי קרה אסון סביב לידה, למשל, ובעיקר אם כל העניין אינו מדובר או אינו ידוע, הוא יירשם בחוויה הרגשית הלא מודעת של בני המשפחה כטראומה, ומכאן הדרך לחרדות ולדכאון ברורה, גם ללא טראומה חוזרת מהתקופה הנוכחית.  

דרכי הטיפול בקונסטלציה משפחתית
ברט הלינגר (1925-2019 ) פיתח שיטת עבודה המשלבת בין הלא מודע לבין עבודה עם ייצוגים. בקליניקה הטיפולית נוכל להתחקות בעזרת הלא מודע הקולקטיבי אחר הסיפורים המשפחתיים הכואבים והלא מדוברים, ולתת להם צורה וצבע, ייצוג.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעבוד עם ייצוגים- 

אפשרות אחת היא לעבוד בקבוצה. אדם אחד ייצג את המונחית, אדם אחר יוכל לייצג, למשל, את אמה ואת התינוק שאמה איבדה. מכאן עבודת ההנחייה תשאף לשיח פתוח בין הדמויות הפנימיות השונות, אל מול המונחית, שתוכל לצפות בדינמיקה מהצד.

אפשרות שנייה, אינטימית יותר, היא לעבוד בקליניקה פרטית עם בדים. המונחית יכולה, למשל לשים בד שייצג אותה ובד שייצג את הדכאון שלה, ומפה בעזרת הנחייה עדינה ניתן יהיה לעלות על מקור הקושי, ולעשות סדר פנימי בסיפורים שיעלו מהלא מודע. 

נחזור אל מיכל (שם בדוי). מיכל בחרה לעבוד על פי האפשרות השנייה, היותר אינטימית, אצלי בקליניקה. ביקשתי ממנה שתשים בד שייצג אותה ובד שייצג את הדכאון שלה. באופן מפתיע, מיקום הבד ייצג משהו שהיה דווקא בעבר (מיקום הייצוג ומה זה אומר לנו הינה תורה מורכבת בפני עצמה שלא אוכל להיכנס אליה במאמר זה). כלומר, הדכאון, למרות היותו מורגש כאב ועכשיו יושב בלא מודע שלה כמשהו מהעבר. 

התשאול הקונסלטיבי העלה את מקור הכאב שהיה נסתר גם מעיניי היולדת. הפלה יזומה שעברה בגיל צעיר מתוך בחירה שלמה. האבל על העובר ההוא, שנדחק, בשל היותו חסר לגיטימציה (בכל זאת, היא 'בחרה' בכך) צף ועלה עכשיו, עם לידת התינוקת הרצויה כ"כ שלה היום. התבוננות אל הדמות הפנימית של התינוק ההוא שבתוכה, שיחה ביניהם, הכרה בו כילדה הראשון והכרה בכאב העז שהוא חלק ממנה לנצח, הוא שאפשר לה לצאת מהקליניקה אחרי בכי הגון במקום קל בהרבה. 

מה ההמשך?במקרה זה ההמשך היה קל, ההטבה היתה דרמטית, בעיקר לאחר ששוחחה על ההפלה ההיא, המודחקת מהזכרון, עם בן זוגה הנוכחי. הטיפול התרופתי הפעם נמנע.

במקרים אחרים, שילוב בין העבודה הקונסטלטיבית לטיפול התרופתי יכול להציל חיים.  

בשורות טובות,שרון. 

 הכותבת היא מורה בבית הספר לקונסטלציה,בעברה דולה ורכזת קורס דולות של אוניברסיטת חיפה, מנחה סדנאות נשים ומעל הכל- אמא לשלושה ועוד אחד בלב.