עשרת הדיברות בהתבוננות קונסטלטיבית

מאת שרון קמחי

שמחת תורה, אחד הימים הקדושים ביותר ליהדות, בו מציינים את קבלת התורה וחוגגים את חידוש הקריאה בה, הוא זמן טוב להתבונן על עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל. עשרת הדיברות הם עשרהציוויים שעל פי המסורת הועברו במעמד הר סיני מאלוהים למשה, מנהיג העם, כשהם חרותים על אבן.

ראשית בואו נקרא אותם יחד:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. 

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה 

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא 

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ

לֹא תִרְצָח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר

לֹא תַחְמֹד.

אין ספק שחוקים אלו נועדו במידה רבה להגן על האחד מפני האחר. אולם במאמר זה אני רוצה לטעון כי עשרת הדברות נועדו להזהיר את האדם מפני מעשים שיכולים להידרדר במהירות לטראומות, שישפיעו עליו ועל צאצאיו, כך שעשרת הדיברות נועדו להגן על היחיד העובר עליהם לא פחות מאשר על החברה בקרבה הוא חי. בואו נתבונן עליהן אחת אחת.

חלק ראשון - שלוש דיברות ראשונות

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. 

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

שלוש דיברות אלו הן למעשה שלושה ציוויים העוסקים בנושא זהה, דרכים שונות להסביר לאדם את אותו דבר. מהו העניין המרכזי שחשוב כל כך לחזור עליו שלוש פעמים? 

אני רוצה להציע פרשנות האומרת שהמילה אלוהים מייצגת את כל האמת, הטוב, האהבה הטבעית שקיימים בכל אדם עם לידתו. זוהי תמצית אישיותו, מתנותיו לעולם, האני הפנימי המופלא שיש בכל אחד מאיתנו. לפיכך, שלוש דיברות הראשונות עוסקות בתחום זה.

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - הדיבר הראשון 

להלן בסיס קיומנו "אנכי, ה' אלוהיך" - האני הפנימי, זהו תמצית אישיותנו, זה מי שאנחנו באמת, הדיבר הראשון מציע להתבונן באמת הקבועה, בחשיבות ההקשבה פנימה, ללא מסיכות והגנות. במצפן והמצפון. המשכו שלציווי זה בא להזכירנו את הכוח הפנימי שלנו, את היכולת של האדם להוציא את עצמו ממשברים, כפי שעשה בעבר, את הכוח הכי יסודי ועמוק, כוח האני. יש לכולנו מתנה זו בתוכנו. מתי מתרחש שיבוש שעלול להביא לכאב ואף לטראומה? כשאנו מתרחקים מהאני שלנו, כשאנו מתכחשים למי שאנו באמת, מתחתנים עם האדם הלא נכון, לומדים את המקצוע הלא נכון, או הולכים בכוח למסיבה שממש לא נועדה לנו. חוסר הקשבה פנימי שכזה יכול להביא לחיינו אומללות קשים. התורה מזהירה את האדם מפני להיות כל דבר שזה לא הוא עצמו.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה - הדיבר השני. 

ואם זה לא היה ברור בציווי הראשון, הנה מגיע הציווי השני. שום מסיכה, שום העמדת פנים, שום צלם אחר שנעשה לנו לא ישרת את האמת הפנימית, את האלוהות, ולכן אל לנו ללכת לשם. העולם מלא בסיפורי קורעי לב על א.נשים שאולצו להיות מה שהם לא, ומלא בפחד של אנשים להיות מה שהם כן. לעתים קרובות בקליניקה אני רואה אדם שלא מוצא את מקומו בעולם, שיש משהו שמפריע כל הזמן וכשאנו הולכים אחורה אנו מוצאים לעתים קרובות סיפור משפחתי מורכב על סבתא, למשל,  שאסור לספר שהיא חצי יהודייה וחצי גרמניה, אסור להיות היא למעשה. האיסור הזה, שלכאורה היה יכול להסתיים אז, כשזה היה מסוכן, ממשיך לצאצאיה עד היום. הם מחזיקים בקרבם את הטראומה שלה, שהיא לא הייתה יכולה להיות היא, וממשיכים את דרכה. היא נאלצה לעשות לעצמה אלוהים (אני פנימי) אחר על פניה, והטראומה נמשכת גם אחריה כספירלה ועוברת לדורות הבאים. צאצאיה עלולים למצוא את עצמם כמי שלא יכולים, בשם הנאמנות והאהבה הלא מודעות לסבתא ולמערכת, להגשים את עצמם. אל לו לאדם ללכת לשם, פן יפגע.

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - דיבר שלישי. 

כדי לחדד ולומר לילד שבי כל דבר שלוש פעמים, כדי שיפנים, מגיע הדיבר השלישי, שמסביר את אותו דבר מכיוון אחר. אם אלוהים זה האני הפנימי המדויק, הרי שלא תשא שם אלוהיך לשווא פירושו זה לא תשא את עצמך לשווא, כלומר למקומות הלא מדויקים. זה עוד מאותו דבר, זה הבסיס שלנו. מי שלא הבין את זה בדיבר הראשון, קיבל פירוט בשני ומי שעדיין לא הפנים, מקבל את השלישי. 

במילים אחרות שלוש הדיברות הראשונות הן :

היי את עצמך. היה אתה עצמך. כל דבר אחר מביא לכיליון הנפש, למעגלי כאב, ומכאן לכל הכאבים שעלולים להוביל גם לכל הדיברות האחרות.

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ - דיבר רביעי. 

זמן מנוחה, איזון, הפרדה בין יומיומי למיוחד. בלי זה אין חיים נורמטיביים. זה בסדר גמור אם לפעמים השביתה עוברת לשישי, או נמשכת על פני שלושה ימים בריטריט במדבר. מה שחשוב זה זמן עצירה של החיים, נשימה, מדיטציה אם תרצו, עיסוק בקודש, בנפש האדם ולא רק בעמל יומו. זמן להתפתחות אישית, רגשית, רוחנית.

כמה מאיתנו משוכנעים שאנחנו חייבים לעבוד גם בשבת? לקדם פרויקט? לכבס? האם זו אמת מוחלטת, או שהתרגלנו לכך שזו אמת? האם זה משרת אותנו? 

נפש האדם זקוקה להרפייה, היא זקוקה לשקט ולמנוחה. דיבר זה בא להזכיר לאדם לעצור למען הקדושה, שלתפיסתי, היא בריאות הגוף והנפש החיוניים לקיומו. רק תחת הרפייה מהיומיום ומהעבודה יש מקום לשיח פנימי מחודש להתרחש. רק אז מגלים מקומות נוספים בעצמנו. 

בימים אלו בהם המדיה מנסה להשתלט על כל חלקה טובה של תודעה, יום מקודש יכול להיות גם סתם יום שני ללא כל חשיפה למדיה כלשהי. מה שחשוב זה לזכור שבכל אחד מאיתנו יש צד פנימי ועמוק הזקוק לזמן ולמקום, שבלעדיהם הוא לא יכול להתבטא במלוא תפארו. במקרה כזה הוא מפסיד חלק ממה שיש לעולם המופלא הזה להציע לו.

מנוחה זו בשבת ובכלל, מאפשרת לנו להתחבר מחדש כל שבוע ואם אפשר גם כל יום, לקדוש, לייחודי ולנפלא שבתוכנו. רק כשניזכר בחלק הזה בתוכנו, נוכל לראות אותו ביתר קלות משתקף גם במה שסביבנו - טבע, אנשים, רעיונות.

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ - דיבר חמישי.

סשנים שלמים של קונסטלציה עוסקים בנושא זה. יש הורים שילדיהם מתקשים מאד לכבד אותם. יש הורים מתעללים, הורים מתעלמים, הורים לא מקשיבים, הורים שלא נותנים תשומת לב ושאי אפשר לפנות אליהם בעצה או בחיפוש נחמה. מה עושים איתם? התורה מבקשת לכבד אותם, הקונסטלציה מציעה לזכור שהם העבירו לנו את החיים. יש הורים שזה כל מה שיכלו לעשות למען ילדיהם, לאחר מכן חלקם אפילו מסרו אותם לאימוץ או חלילה התעללו בהם, אבל גם ההורים השנואים ביותר ויש כאלו, העבירו את החיים לילדיהם. בלי זה לא היינו יכולים להיות כאן, לתקן, ללמוד, להתפתח, לעשות עם החיים הכי טוב שאנו יכולים. 

אינך צריכה לדבר עם אמא שלך. אבל להכיר בה כאימך ולספר עליה לילדייך, נכדיה, זה חלק חשוב ממעגל החיים וחלק חשוב ממניעת טראומות. ילדים זקוקים למידע על המשפחות המורחבות שלהם, זה תומך בתחושת השייכות שלהם ותחושה זו חשובה מול קהלים שונים, במיוחד במערכת המשפחתית שהם יקימו בעצמם. במילים אחרות, אנו שייכים למערכת גם אם היא פגעה בנו, גם אם אנו מתכחשים אליה. הלא מודע שלנו זקוק לשייכות הזו, גם אם המודע מסרב להרשות לו אותה. ההכחשה גורמת לדיסוננס פנימי ומכאן הדרך לכאב ולשיבוש הדרך קצרה. קבלת מה שהיה כחלק מחיי זו התחלה של ריפוי עומק.

אני רוצה להציע דיברה קונסטלטיבית, אולי היא תתאים גם לך: כבד.י את העובדה שאלו הם אביך ואמך. 

לֹא תִרְצָח - דיבר שישי

כולנו עלולים לפגוע באחר בלי משים. פגיעה באחר גוררת אשמה וכאב בלתי נתפס גם כשסתם אמרנו משפט לא במקום, אבל על פגיעה פיזית באחר אפילו קשה לי לכתוב בלי לעצור את הנשימה.
כשאנו פוגעים באחר אנחנו פוגעים במערכת אדירה של אנשים השייכים אליו, אבל לא פחות אנו פוגעים פגיעה אנושה בעצמנו ובמערכת המשפחתית שלנו לדורותיה. האלוהות, הכוח הפנימי הייחודי שלנו, נפגע דרמטית ואיתו כל השושלת שלנו. 

במצב קיצוני של רצח, חלילה, מתקיים משהו דרמטי אף יותר- נוצר קשר דם אלים בין שני אנשים, ובקשר דם זה, כמו בכל קשר דם, הקונסטלציות מתערבבות. 
כך שאם ניקח דוגמא של בחירה ברצח אדם שפגע קשות באדם שאנו אוהבים ולכאורה 'מגיע לו', ברגע שדמו נשפך כל ההיסטוריה שלו, כל כאביו הישנים, כל הקשיים שלו הופכים להיות חלק מהמערכת שלנו. ההפרדה נעשית כמעט בלתי אפשרית. לרצוח אחר וזה כמובן נכון על פגיעות רבות נוספות, שהן לאו דווקא רצח מדרגה ראשונה, הורסות את חייו של הפוגע, במקביל להריסת חייו של הנפגע. קשה מאד שנים ודורות אחר כך להשתחרר מטראומה שכזו, שכן כל עוד האדם הלוקח בה חלק לא לוקח אחריות מלאה על מעשיו - מול עצמו, מול הוריו, מול החברה, מול הנפגעים, מישהו מצאצאיו עלול לשאת עבורו את הכאב והטראומה ולקבל על עצמו תפקידים שונים כמו תפקיד הקורבן או תפקיד התוקף. באמת שלא ברור לי מה גרוע יותר.

לֹא תִנְאָף - דיבר שביעי

התאהבויות שמחוץ למשפחה הן לא עניין נדיר, גם לא הרצון להתרגש ולהתאהב שוב כמו בגיל 16, או 26, וכמובן גם סקס עם בני זוג נוספים בתוך מערכת יחסים וללא ידיעת בן הזוג הרשמי, זה לא דבר חריג. לעתים קרובות בן או בת הזוג לא יודעים ולא יידעו לעולם ולכאורה - מה שלא יודעים לא כואב, אבל לכשנעשה אירוע שכזה הזוגיות מתנהלת מעתה ע"י שלושה גורמים - הוא, היא ומה שקרה. גם אם מה שקרה לא ידוע לאחד הצדדים, הוא עדיין חלק מהמערכת. 

סודות שכאלו הנכנסים למערכת מכבידים מאד את נשיאתה, זוגות רבים לא עומדים בזה. למה התורה מזהירה מזה כ"כ? לכאורה, איש לא חייב לדעת, אז למה להימנע ממעשה שברגע מסויים הוא הכי כייפי ונכון? כי רבע שעה אח"כ, או יומיים אח"כ הדיסוננס הפנימי מתחיל לעבוד שעות נוספות. שקרים מתחילים לנהל את חיי ה"נואף.ת" ואלו עלולים להתרחק שוב מהאני העצמי שלהם לפחות בחלק מסוים של חייהם - מול בן הזוג הרשמי או מול החברה כולה. למעשה בניהול מערכות יחסים כפולות וסודיות האדם מקבל משהו אחד ומאבד באותו רגע משהו מאד משמעותי בתוכו. 

אין הדבר זהה לגביי נישואים פתוחים כשהכל נעשה בהם בהסכמה מלאה. רק דבר אחד קחו בחשבון, ברגע שאנו מערבבים מיצי גוף, כמו שמורי ורבי, ישי גסטר, נוהג לומר, גם הקונסטלציות מתערבבות. משהו מהבחור ששכבת איתו בגיל 30 תמיד יהיה בתוכך, כנ"ל משהו מהאישה שהתנשקת איתה בשירותים הציבוריים ההם. האם אנו רוצים באמת לקחת איתנו רסיס כלשהו מאותו אדם למערכת היחסים הנוכחית? האם מתאים לנו להוסיף עוד אנרגיה למערכת, או לחילופין עוד פתח דרכו אנרגיה יוצאת? כל מקרה לגופו, אבל בשיקולים על פתיחת הקשר שווה לחשוב גם על הצד הקונסטלטיבי מראש.

לֹא תִגְנֹב - דיבר שמיני

מלבד פגיעה ברכוש האחר ובקניינו, הגניבה היא עוד משהו שפוגע במי שעובר על הציווי. להחזיק בכוח במשהו שאינו שלך דורש מאמצים אדירים. אדם גנב יצירות אמנות ממוזיאון . הוא החביא אותן שנים- למעשה לא נהנה מהן, רק חשש שיעלו עליו. לאחר מותו הוא הוריש אותן לאשתו, אבל כשזו ניסתה למכור אותן המשטרה עלתה עליה. האם הגניבה אי פעם סיפקה או היטיבה עם הגנב? גם לא יום אחד. מתרחשת פגיעה מיידית בגנב בנוסף לעוגמת הנפש האיומה שנגרמה למוזיאון ולכל שוחרי האמנות.

ומה עם פגיעה אנושה בשמו של האדם? כשאדם גונב רכוש או זהות מאדם אחר הוא משבש את הסדר לא רק בצד השני, אלא קודם כל בצד שלו. במערכת שלו יש משהו 'מיותר' ולכן מכביד. מה שלא יהיה בטיפולו יועבר לטיפולם של קרוביו, על כל הקושי הכרוך בכך.

בלי קשר לגניבה, אבל גם פה מדובר על החזקת דבר מה מיותר ומכביד, מעניין בהקשר זה להתבונן על כל מה שלעתים אנו סוחבים עבור אחרים. אנו לוקחים על עצמנו משאות שאינם שייכים לנו - כאב, סיפור, סוד, מחלה. אמנם כוונותינו טהורות, להקל על האחר, אבל העיקרון זהה - כל מה שאינו שלנו ואנו מחזיקים אותו במקום אדם אחר, מכביד עלינו.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר - דיבר תשיעי

סודות ושקרים הם מגדולים מחוללי המחלות. כמובן שהצד שמשקרים לו או עליו נפגע קשות, אבל בואו נתבונן בתוצאות השקרים מול מי שמפיץ אותם. גם שקר חד-פעמי יכול לגרום לתחושות קשות של אשמה, של ייסורי מצפון ושל ניסיון להתחמק מכל מה שיכול להזכיר את דבר השקר. לאט-לאט נוצר מצב שקשה לדבר, כי יש חשש שהשקר יתגלה. 

במשפחה אחת זה מתחיל בלא לדבר על תאריך ההיריון הראשון וממשיך בלא לומר את תאריך החתונה וממשיך מפה לחיים שלמים של בושה. במקום אחר אדם ששיקר פעם אחת ולא נעצר בעצמו בזמן יכול להפוך את זה לדרך חיים, גם אם הוא מעמיד פני חזק וגיבור. 

שקר מייצר ריחוק. אנשים לא סובלים חוסר אותנטיות, וגם אם הם ימשיכו להיות לצידו למראית עין, הם לא יתחברו באמת. נפש לא תגע באמת בנפש אחרת אם היא מזהה אצלה חוסר אמת. מכאן ועד בדידות וחוסר יכולת לתקשר הדרך קצרה, ומכאן נובעים גם מצבים נפשיים לא פשוטים. לפיכך, השקר הוא עוד סוג של כאב הפוגע במשקר ובלי עבודת נפש מתאימה גם עלול לפגוע בצאצאיו.

לֹא תַחְמֹד - דיבר עשירי

ברט הלינגר, מי שפיתח את הקונסטלציה המערכתית, אומר כי קנאה פירושה לרצות את שיש לאחר ללא המוכנות לשלם את המחיר שאותו אדם שילם כשהשיג את אשר השיג. הגברת העשירה ההיא, שאת חומדת את ביתה היפה, הקריבה את המשפחתיות שלה עבור עבודה קשה, מאות שעות בחודש. האישה היפה ההיא, שאתה חומד, סוחבת איתה פחדים. בן זוגה מכיל גם את החלק הזה ולא רק את עיניה היפות. 

כשאנו מסתכלים רק על צד אחד של העניין אנו מפשטים אותו ולא מבינים אותו במלואו. האחר לא בהכרח מודע לעיניך המתבוננות במה ששלו, ולאו דווקא נפגע מכך, אך את נפגעת מכך מאד. לא על האחר דיבר זה דואג, אלא לחומד ולחומדת שנשארים כל חייהם עם תחושה שאין מספיק, שמה שיש לא טוב דיו. זהו כלא רגשי מאמלל, שהילדים עלולים להחזיק גם הם חיים שלמים, בניסיון לעזורלנו להחזיק את זה. אבוי. זה לא מה שהיינו רוצים.

לסיכום

עשרת הדיברות בתפיסה הדתית נועדו למנוע כאב בין האדם לבין המקום ובין האדם לבין חבריו ובני משפחתו. אולם המקום, לתפיסתי, הוא קודם כל בתוכנו, וגם חברינו ובני משפחותינו הן דמויות שיש להם צד פנימי בתוכנו, ממנו לא נוכל לברוח. הם איתנו לא משנה לאן נלך. אנחנו איתנו, לא משנה איך ננהג ומה נאמר. לפיכך, עשרת הדיברות נועדו למנוע מאיתנו, כאנשים אקטיביים, כאב מיידי וכאב בין דורי. 

מי ייתן והשנה הזו תאפשר לנו להתחבר אל האמת הפנימית והמוסרית ולקדם את האני הייחודי שקיים בתוכנו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים.

שנה טובה.

כל הזכויות שמורות © לשרון ברתל קמחי. אין לצטט, להעתיק או לשכתב חלקים ממאמר זה בלי אישור מפורש מהכותבת.